<h1>ספר החינוך מצוה תנ"ב</h1>
<h2>דף קא:</h2>
שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, ועל זה נאמר [דברים י"ב] ולא תאכל הנפש עם הבשר, זה אבר מן החי, ואמרינן במסכת חולין אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין, האחד זה שזכרנו, והשני ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו] [שמות כ"ב] שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי בכסף תלוה לאו ז' בסימן ע"ט [מצוה ע"ג]. ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשינו במדת האכזריות שהיא מדה מגונה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו, וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותינו המדות הטובות ונתרחק מן הרעות כי הטוב ידבר בטוב, והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחור בטוב, זהו דרכי ברוב המצות על צד הפשט. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין ק"א ע"ב] שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו שאחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והבצים והטחול והכליות והלב וכיצא בהן באיסור זה, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שנחתך כולו בין שנחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר גידים ועצמות, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב משום טרפה, כמו שביארנו, ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו, ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור, חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה ברייתו. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב, ואם לאו פטור. לקח כזית מן האבר כברייתו בשר גידין ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו קודם שבלעו חייב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים, משום אבר מן החי ומשום טרפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד, וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי ומשום חלב, תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש. בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות אף על פי שלא פירש אלא שנשחטה אסור ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. אם נשמט אבר מן החי או מעכו או דכו כגון הבצים שמעך אותן או ניתקן הרי זה אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר אם היה הבשר חופה רוב עוביו של עצם הנשבר ורוב היקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחוט הבהמה או העוף יחתוך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו והשאר מותר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו אם היה אותו הבשר מרוסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים או שנסדק הבשר או שנגרד כמין טבעת או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם, בכל אילו מורין לאיסור עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אילו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה, אבל אם חתך מן העובר שבמיעיה ולא הוציאו ואחר כך שחטה הרי חתיכות העובר מותרות הואיל ולא יצא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ואכל אבר מן החי או כזית ממנו כענין שזכרנו חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצוות שהן על כל בני העולם בכלל, אבל מכל מקום חילוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האומות, והכל כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו לא תעשה ח' סימן כ"ח [מצוה כ"ו]. ומן הדומה שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן.
